<h1>האגודה — חולין</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[חולין קל"ב ע"א] הילכתא כוותיה דרב מספקא ליה אי לוי איקרי עם או לא. והילכתא כוותיה דעולא דיהיב מתנתא לכהנת. והילכתא כוותיה דרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה מישראל בנה פטור מה' סלעים וכל שכן כהנת. רב כהנא אכיל בשביל אשתו. וששאלתם למה לא נהגו ליתן מתנות כהונה בתשובת רש"י כתוב דנהגו כרבי אלעאי בראשית הגז [להלן קל"ו ע"ב] ואף כי שנינו בין בפני הבית בין שלא בפני הבית וכולהו חד טעמא נינהו. ורב האיי גאון כתב כל מי שאינו נותנם בר נידוי הוא.
<h2>דף ו:</h2>
[חולין קי"ד ע"א] המבשל במי חלב פטור. פירשו בתוספות אבל איסורא איכא כדאמרינן [לעיל קי"א ע"ב] אסור לאכול בכותח. ורא"ם כתב דמי חלב אחר שנעשה הציצרו"ן אם לא הניחו דבר מן הציצרו"ן אסורין מי חלב משום דבר הבא מן החי כדאמרינן במסכת בכורות [ו' ע"ב] דחלב הוי אסור אי לאו דשרייה קרא ואין לך בו אלא חידושו.
<h2>דף כא:</h2>
[חולין פ"ג ע"א] בארבעה פרקים צריך המוכר להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט. ערב י"ט האחרון של חג. וערב יום טוב הראשון של פסח. [וערב] עצרת, וערב ראש השנה. וכדברי ר' יוסי הגלילי ערב יום הכפורים בגליל. פירשו בתוספות דבשאר מקום לא היו מרבים כל כך בבהמה אבל בכל מקומם מרבים בעופות ודגים וכן יש במדרש בראשית רבה פרשת ויכולו [י"א ה']. ומוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה צריך להודיע כי ידוע ששוחטין ביום אחד. תנא ואם לא הודיעו שוחט ואינו נמנע. בארבעה פרקים אילו משחיטין הטבח בעל כרחו שור שוה אלף ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט. יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כמעשה בראשית.
<h2>דף כז.</h2>
[חולין ק"ד ע"א] דתניא חלת חוצה לארץ אסורה לזרים ונאכלת עם הזר על השולחן הכי איתא במסכת חלה [פ"ד מ"ח] רשב"ג אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת. מכזיב עד הנהר ועד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור דהיא עיקר ושל כהן אין לה שיעור דאינה באה רק שלא תשתכח תורת חלה. מנהר אמנה ועד לפנים ב' חלות של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר אין צריך טבילה. ואסורה לזבים ולזבו' ולנדה וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה. פירוש אפילו אינו חבר. (עיין בתו' דף ק"ד שם מפורשים הטעמים). ומה שאין אנו נוהגין שתי חלות דאין אנו סמוכים לארץ ישראל כמו אותם וליכא למיגזר משום תבואת ארץ ישראל כדאמרינן בפרק עד כמה [בכורות כ"ז ע"א] ואכיל לה כהן קטן או כהן דטבל לקריו וכהן טמא יכול לבטלו ברוב חולין ולאוכלה בטומאתו. ומה שלא תיקנו שתי תרומות כמו חלות דכל אדם יש לו עיסה. אבל שדה מילתא דלא שכיחא. ובמקום שנהגו להפריש חלה שנייה נראה לי דצריכה שיעור אחר. וכתבו התוספות דחלה שנייה אינה מדמעת. וכל שכן דאינה טובלת. גם בתוספות דחרב הרי הוא כחלל אין הכהן מוזהר עליו.
<h2>דף מ.</h2>
[חולין נ"ח ע"ב] תנן התם בעלת חמשה רגלים או שלשה הרי זה בעלת מום. אמר רב הונא לא שנו אלא ביד אבל ברגל טריפה (נמי הוי) דכל יתר כנטול דמי. כתב רבינו אב"ן דאי איכא לאותו יתר היכיר' כגון שרגל אחד במקומו והשני שלא במקומו כשרה [וכן] אם אינו מגיע לארץ כשר דדילדול בשר דבר בעלמא הוא ואם מגיע לארץ טריפה. מעשה היה בתרנגולת שהיה לה יתרת כעין רגל שלישי לצד הזנב ולא היה דבוק כלל לאחת מרגליה והתיר רבינו יהודה ממגנצ"א. ושוב היה מעשה בתרנגולת שהיה לה במקום צומת הגידין אצבע יתירה והיה בה עצם וצפורן ונחלקו רבותינו בדבר. ההוא חיותא דהוו ליה תרתי סניא דיבי אתא לקמיה דרבינא וטרפה מדרב הונא דאמר כל יתר כנטול דמי. ההוא גובתא דנפקא ומעברה מבי כסי להובלילא (פירוש המסס) אתא לקמיה דרב אסי א"ל רב הונא הכי אמר מר כל הני עיזי ברייתא הכי אית להו. מבי כסי לכריסה טריפה. העיד יונתן ריש טבחיא דציפורי על שני מעיים היוצאים מן הבהמה כאחת טריפה וכנגדו בעוף כשר במה דברים אמורים שיוצאים משני מקומות אבל יוצאים ממקום אחד והדרי וערבי וכלין עד כאצבע כשר. שני מעיים דטריפה פי' ראב"ן שני כרכשות אבל מעשה היה שיצא מן הדקין מעי קטן סתום והכשירו (כל זה באריכות במרדכי דף תשל"ב ע"ג ומביא רשב"ט שחולק).
<h2>דף מ:</h2>
[חולין ע"ו ע"א] בהמה שנחתכו רגליה מן הארכוב' ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טריפה. ואמרינן בפרק אילו טריפות [נ"ח ע"ב] לא אמרי' אלא ברגליה האחרוני' אבל ביד אפי' ניטל כשר דבעלת שלש או חמשה הויא מום לגבוה ושרי להדיוט. רב פפא מתני למטה מן הארכובה ומצומת הגידין ורכובה היינו הנמכרת עם הראש ואם נחתך או נשבר העצם ויצא לחוץ רכובה הנמכרת עם הראש ובעוף בעצם שיש בו קשקשי' למטה מצומ' הגידין צריך בדיק' כדי להתיר האבר וראוי להחמיר כי אין אנו בקיאין. ד' אצבעו' בשור הגדו' ובעוף לפי קוטנו אז אסו' האבר ומות' העוף והבהמ' ואם בסמוך לצומת הגידין נשבר או נחתך טריפה דאין אנו בקיאין בבדיקת צומת הגידין. ואם נשבר ועור ובשר חופין את רובו אפילו האבר מותר. וכן בעצם האמצעי אם נשבר למעלה מצומת הגידין ברחוק מקום אם עור ובשר חופין את רובו פי' עוביו ורוב הקיפו כשר ואם לאו בין האבר בין הבהמה אסורין. העצם הג' היא הקולית ובעוף הוא הרחב הדבוק לגוף ממש גם זה דינו שוה שאם עור ובשר חופין את רובו כשר גם האבר ואם לאו הבהמה והאבר אסורין. עוד כתב רבינו אבי"ה בין פרק תחתון לאמצעי יש עצם קטן המחברו ונקרא קופיץ התחתון. ובלשון המשנה בבכורות [מ' ע"ב] קורהו ערקום והיינו ארכובה ובין אמצעי לשלישי בחיבורן. גם שם יש עצם והיינו ארכובה עליונה. ועליו אמרו חכמים כנגדו בגמל ניכר וצומת הגידין דין פסיקתן מתחיל עילוי ערקומא שהוא התחלת עצם האמצעי ולמעלה עד כלפי הגוף שבע אצבעו' אם ניטלו צומת הגידין או נפסקו טריפה והבהמה דקה מהתחלת עצם האמצעי עד לאחר שנבלעו ונעשו רכים.
<h2>דף מה:</h2>
[חולין ע"ח ע"א] אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין. בתוספות (פירש) [פסק] כחנניא דנוהג בזכרים ובנקיבות היכא דאם ידוע בודאי יש להחמיר. ואמר ליה רבי אבא לשמעיה כי מעיילת כודנייתא לדייספק עיין דדמיין להדדי ועייל. והלכה כר' יהודה דאמר פרדה שתבעה אין מרביעין עליה אלא מינה ואין לקשור שתי פרדות יחד למשוך קרון או שום דבר אם אין ידוע ששוין הם מאב ומאם. עבי קלא רב אודניה וזוטר גנובתיה בר חמר'. צניף קליה זוטר אודניה ורבא גנובתיה בר סוסיא. אותו ואת בנו נוהג בבהמה ואינו נוהג בחיה ובעוף.
<h2>דף מו:</h2>
[חולין ס"ח ע"א] בהמה המקשה והוציא העובר ידו והחזירו מותר העובר והאבר עצמו אסור. הוציא ראשו והחזירו הרי הוא כילוד. [להלן ק"א ע"ב] אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף. חתך מעובר שבמעיה מותר, מן הטחול מן הכליות אסור. זה הכלל דבר שהוא גופה אסור שאינה גופה מותר.
<h2>דף מז.</h2>
[חולין קל"ב ע"א] הילכתא כוותיה דרב מספקא ליה אי לוי איקרי עם או לא. והילכתא כוותיה דעולא דיהיב מתנתא לכהנת. והילכתא כוותיה דרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה מישראל בנה פטור מה' סלעים וכל שכן כהנת. רב כהנא אכיל בשביל אשתו. וששאלתם למה לא נהגו ליתן מתנות כהונה בתשובת רש"י כתוב דנהגו כרבי אלעאי בראשית הגז [להלן קל"ו ע"ב] ואף כי שנינו בין בפני הבית בין שלא בפני הבית וכולהו חד טעמא נינהו. ורב האיי גאון כתב כל מי שאינו נותנם בר נידוי הוא.
<h2>דף נד.</h2>
[חולין קל"ו ע"ב] אמר רב נחמן האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי, כרבי אלעאי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ. כרבי יהודה בן בתירא דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה ואינו צריך טבילה, כרבי יאשיה בכלאים עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד. [קל"ז ע"ב] ראשית הגז בששים. לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. [קל"ה ע"ב] בית שישראל וכותי דרין בו פטור מן המזוזה.
